אטום מדיה און ליין בע"מ נ' מידן

החלטה

בקשה להשתת עיצומים מכוח פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה).

1.וזה הרקע, בקיצור: המבקשת, שעבדה עם המשיב בתחום הפרסומות באתרים, הפסיקה את התקשרותה עמו בטענה כי פעל בצורה בלתי ראויה. המשיב הגיב כלפיה בפרסומים רחבי תפוצה, שלפיהם המבקשת והקשורים בה ביצעו עבירות פליליות של "הונאת קליקים" על מנת לרמות מפרסמים. המבקשת הגישה תביעה דיבה ובגדרה בקשה לצו מניעה שימנע, בתמצית, את המשך הפרסומים. צו כאמור ניתן לה בהחלטתי מיום 23.11.12 (להלן: ההחלטה, והצו).

2.המבקשת הגישה ביום 7.5.13 בקשה שבה היא טוענת כי המשיב מבזה את הצו, וממשיך בפרסומים תוך הכפשתה והקשורים בה, וזאת בהודעות דוא"ל שהוא מפיץ למאות גורמים שונים, אגב הפרה ברורה ומודעת של הצו (נספחים 10-7 לבקשה). בחלוף מספר ימים הלינה המבקשת על כי המשיב ממשיך בפרסומים ומכפיש את המבקשת, עורכי דינה ובית המשפט ביתר שאת (נספח 1 לבקשה מיום 13.5.13).

3.המשיב, שבענייניו האחרים בהליך מיוצג בידי עו"ד קידר, השיב לבקשה בלא ייצוג, וביקש להמשיך ולהיוותר בלא ייצוג גם בדיון. תגובתו, שעליה עמל לדבריו בדיון שבועיים ימים, היא ריכוז של מעניין ציטוטים, אמרות ותובנות שונות של המשיב, שאת מטרתם המרכזית ניתן להגדיר כניסיון לשכנע את המותב שידון בבקשה (שהמשיב ציין בתגובתו כי הוא מניח כי יהיה שונה מזה שנתן את הצו), מדוע יש לבטל את הצו.

4.דיון התקיים במעמד הצדדים, הן בבקשת הבזיון הן בבקשה שהגיש המשיב, באמצעות באת כוחו שם, לביטול הצו מחמת שינוי נסיבות. בדיון הביע המשיב תרעומתו כלפי הצו, מבקשיו ונותנו, במילים נחושות, כעולה מעיון בפרוטוקול הדיון, והביע בעוז את טרונייתו על כל הגורמים המונעים ממנו את המשך הפרסומים.

5.יצוין כי טרם שנדרשתי לבקשה לפי הפקודה, בהחלטתי הנוכחית, בחנתי את בקשת המשיב לביטול הצו, שכן בלא צו אין תוחלת לדיון בבקשה לפי הפקודה. ברם משמצאתי כי אין להיעתר לבקשת המשיב לביטול הצו, כאמור בהחלטתי מאתמול, הרי שיש לפנות לבקשה לפי הפקודה.

6.דין הבקשה, באופן ברור, להתקבל. קיים צו שיפוטי מפורש, שעל תוכנו ובהירותו אין חולק, ושכעולה מן הפרסומים של המשיב שצורפו לבקשות המבקשת, מופר פעם אחר פעם בידי המשיב. בטענות המשיב, שקראתיהן בעניין, אין כל קו הגנה רלבנטי מפני עמדה זו של המבקשת. טענותיו ממוקדות בעניין אחר: כי הצו דינו להתבטל. טענות אלה נעדרות נפקות ולכן לא ארחיב בהן, כל כמה שהמשיב עשה כן. זכותו של המשיב לסבור כי לא היה מקום למתן הצו. זכותו להשיג על אותה החלטה לפני ערכאת הערעור, וכך עשה. לא מן הנמנע כי בית המשפט הנכבד שלערעור יסבור כי יש מקום לבטל אותו צו, ואז יוסר אותו מכשול מעל דרכו של המשיב. אולם כל עוד הצו עומד בתוקפו, ואף אם המשיב חלוק עליו בתוקף, הרי שלפי דין עליו לכבדו. הוא מנוע מלהמשיך בפרסומים שעליהם נאסר, כאילו אין בעולם צו.

7.עתה יש לפנות לעיצומים. אף שהמשיב עצמו הודיע כי הוא מבכר מאסר על קנס, שכן הפרוטה אינה בכיסו לדבריו, מובן שאין כל מקום לנקוט בסנקציה חריפה זו כיום. אשר לקנס, יש לבחון האם להשית על המשיב קנס מיידי או שמא להסתפק בקנס מותנה. בהתאם לפסיקה (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר, פ"ד נח(4) 184 (2004) והאסמכתאות שם), הרי שבית-המשפט רשאי, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס בפועל מיידי, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, בשל התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרת הקנס אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד. נסיבות העניין יכולות עיונית להתאים. אין זו הפעם הראשונה שהמבקשת נזקקת להליכים בהתאם לפקודה כדי לאכוף על המשיב קיום צו שיפוטי, ומדובר בפרסומים נשנים שיש בהם משום התרסה כלפי הצו, כך שהשתת קנס מיידי יכולה היתה לשמש הרתעה.

חרף האמור, בנסיבות המקרה דנן החלטתי שלא להשית על המשיב קנס מיידי, וזאת משני טעמים. ראשון הוא טענתו לחסרון כיס ולהיותו מובטל מזה חודשים, נתונים שהוא קושר – בדרך שנהירה כשמש למשיב אך לא לבית המשפט – לצו שניתן. שנית, וזה עיקר, התקווה (שברור כי אפשר שתתבדה) כי דווקא הזדמנות מעין זו תוכל להוות משום נקודת מפנה מסוימת מבחינת התנהלות העניינים, והכל על רקע ההכרה במצוקתו של המשיב. המשיב מאמין באמונה שלמה שהצו שניתן אינו במקומו. התרשמתי כי הוא אינו מצליח להפנים כיצד זה נמנעת ממנו אפשרות להתבטא כאוות נפשו ביחס למבקשת, וכי הוא חש שחברו עליו למנוע ממנו לפרסם על המבקשת את שיחפוץ. מובן, כי הצו אכן פוגע בחירות הביטוי, אף שכמובהר בהרחבה בהחלטתי מיום 23.11.12, נובע הדבר מן ההגנה על זכות אחרת, של השם הטוב. את העבר ואת תחושות המשיב בעניין אין אפשרות לשנות. עם זאת יש לקוות כי המשיב ישכיל להפנים שעליו יהיה להמתין לביטולו המיוחל של הצו, במקום להמשיך בהתנהלות שאפיינה אותו עד הנה בכל הקשור בהפרת הצו.

8.נוכח האמור יושתו העיצומים באופן הצופה פני עתיד בלבד, ללא קנס מיידי. אני מורה אפוא כי לעת הזו, במקרה של הפרה עתידית של הצו (כל עוד הצו עומד בעינו כמובן), יישא המשיב בתשלום של 2,500 ₪ בגין הפרה שכזו. יימנע המשיב מהפרה עתידית – יחסוך מעצמו את הקנסות והצטברותם.

9.בשולי הדברים אידרש לבקשה אחת של המשיב בדיון והיא – להבהיר האם יש מניעה שיפנה בתלונות למשטרת ישראל. התשובה לכך היא בשלילה. אין מניעה כאמור. אבאר.

בהחלטתי מיום 23.11.12 (סעיף 68) התייחסתי לסוגיית אפשרות הבאת הטענות לפני רשויות האכיפה. ציינתי כי נוכח העובדה שהמשיב כבר הקדים ופנה לכל רשות ציבורית שיכול היה להעלות על דעתו (ואשר כפי הנראה, אף אחת מהן לא השתכנעה כי יש להפעיל את סמכותה נגד המבקשת על יסוד אותן תלונות), הרי שאין צורך במתן הוראות מיוחדות בעניין. הכוונה, כך סברתי, היתה ברורה: בהנחה שהמשיב מיצה את טענותיו כלפי המבקשת בתלונותיו המקוריות, ובהיעדר טענה למידע חדש שהצטבר בידו, לכאורה אין לו צורך מיוחד לפנייה למשטרה באותם עניינים שעליהם נסב הצו, מה שלא מונע אפשרות למתן הוראות אחרות במקרה הצורך. גם כיום, כאשר המשיב מתאר להיטות לפנות למשטרה, אין הוא טוען עדיין למידע חדש כלשהו, זולת טענותיו כלפי העומדים בדרכו. אולם אם המשיב חפץ בכך, ודאי שבית המשפט לא יעמוד בדרכו להגיש כל תלונה כדין כפי שיחפוץ למשטרת ישראל, והמשטרה תבחן את התלונה ותחקור כחוכמתה.

חרף הדברים ראוי להעיר שטרונייתו של המשיב על כך שרק בעטיו של הצו לא יכול היה לפנות למשטרת ישראל נחזית תמוהה משהו: אותו צו ממש לא מנע מן המשיב עד כה להמשיך ולשטוח את טענותיו כלפי המבקשת וכל גורם שיכול היה המשיב להעלות על דעתו. בהודעות הדוא"ל ששלח, בניגוד מוחלט לצו, לנמענים למאותיהם, ניתן למצוא, כך נראה: חברי כנסת, כל גופי התקשורת, משרד המשפטים, ובין הגורמים הרבים הנוספים – אפילו את משטרת ישראל עצמה (כעולה מנספחים 9 ו-10 לבקשה). אולם כאמור, אם פניות נוספות למשטרת ישראל הן שיביאו מזור למשיב לסברתו, אין למנוע ממנו לעשות כן, ובלבד שיקיים את הוראות הצו ביחס לפרסומים המופנים לכל גורם בלתה.

10.סוף דבר, אני מורה על השתת קנס עתידי לכל הפרה, כאמור בסעיף 8 לעיל. אשר להוצאות: המבקשת הגישה בדין את בקשתה. התנהלות המשיב, הן קודם להגשת הבקשה, הן לאחריה ואף בדיון, הצדיקה הוצאות. ובכל זאת, מאותם שיקולים שצוינו בסעיף 7 לעיל, לא אעשה זו הפעם צו להוצאות. על כך נוסיף (למרות שלא זה הבסיס להימנעות מהשתת הוצאות, כמובן), כי המבקשת כבר הכירה בהליכים הקודמים שממילא אינה יכולה להיפרע מן המשיב גם כאשר מושתות עליו הוצאות, כך שברור שלא החלטה זו היא שתגרום למבקשת חסרון כיס.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ג, 04 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: